רשמים ראשוניים מקולג׳ סטיישן, טקסס

דבר ראשון - תודה רבה על כל התגובות לפוסט הקודם. אני שמחה שהחששות והלבטים שלי קיימים גם אצל אחרים, שזה תהליך ושזה מעניין אותכם. וכיף לקבל פידבק :)

אני נמצאת עכשיו לסופש קצר בקולג סטיישן. למה? ביורוקרטיה. כבר כתבתי על כמה הביורוקרטיה האמריקאית היא כבדה ומסובכת ועכשיו היא מכה שנית - אני חייבת לעשות מבחן באנגלית (שוב) ואני יכולה לעשות אות רק כאן, באוניברסיטה, ורק בזמנים מסוימים מאד. אז ארזתי את חפצי ונפרדתי מאינדיאנה לסופש ועכשיו אני פה, מלקטת רשמים ראשוניים. ובכן...
חם. חם מאד. חום תל אביבי כזה, שלא מרפה גם בלילה ושגורם לך להזיע רק אם יצאת החוצה, עוד לפני שהתחלת ללכת. ויחד עם החום הפיזי, מגיע חום אנושי. כולם כאן מחייכים, מדברים, יוצרים קשר אעין, אומרים howdy. ברצינות. אחרי בערך שלוש שנים בדנמרק, בקור פיזי ואנושי, זהו שינוי מבורך. ואני מתחילה לחודש שהמזג אויר משפיע עלינו ברמות מאד טוטאליות של תרבות, התנהגות, חשיבה, קשר אנושי. מהניסיון שלי, יש קורלציה של 100% בין מקומות חמים ואנשים חמים למקומות קרים עם אנשים קרים.
אך, עם החום מגיע תכונה ישראלית נוספת - אלימות, סמויה וגלויה. אני עוד לא חוויתי אותה כאן, ואני מקווה שלא אצטרך לחוות את זה. אבל, אני כן גיליתי שלאישה שבחנה אותי היה אקדח בתיק צד. איך גיליתי? היא סיפרה לי, בגאווה. מפחיד משהו. היא גם סיפרה לי שטקס היא המדינה עם כמו הפשע הנמוכה ביותר בארהב, אבל אני לא משוכנעת...
בגדול, נראה שהאנשים כאן מאוהבים בטקסס, לא בארהב. הם לא אמריקאים גאים, הם טקסנים. עם אחר. עם גדול, בכל קנה מידה - שטח, כסף, הגודל של האנשים. אין כאן הרבה אנשים כרגע, רוב הסטודנטים בחופשה. כשניק ואני נגיע באמצע אוגוסט זה יהיה שיא הבאלגן כי כולם יגיעו ברגע אחד. ואז יתחילו המשחקים - אנשי העיירה והסטודנטים אוהדים שרופים של פוטבול, כמובן. יש כאן אצטדיון ענק, שיכול להכיל 102,000 איש. מפחיד.
הקמפוס עצמו נראה מקסים, והאנשים שפגשתי מהמחלקה שלי גם. הם לא מקומיים, וכששאלתי אותם איך זה לחיות בעיירה קנה בטקסס, הם ענו ״התרגלתי.״

אני קצת יותר אופטימית. אמנם אני אוהבת ערים גדולות, אבל יש משהו שובה בעיירה הקטנה הזאת. ירוק, שקט, נעים, חם. אני מחכה לגלות את הצדדים האפלים, את המקומות הסודיים, את ההפתעות החיוביות של לגור כאן. אבל זה ייקח עוד זמן.
נו, טוב 

נוחות

בשבוע האחרון ביקרנו שני חברים של ניק. זוהי קליקה של ארבעה חברים חנונים שמכירים אחד את השני כבר שנים, ועל אף ההבדלים בסגנון חיים שלהם ובדעות שלהם, הם נשארים חברים. היה משהו מדכא בביקור האלו, והפוסט הזה הוא בניסיון להבין מה.

החבר הראשון שפגשנו עומד להתחתן בעוד כמה חודשיים. הוא ואשתו לקחו אותנו לבר-מגניב במרכז העיר, מקום עם מבחר מנות צמחוניות ומבחר רחב עוד יותר של בירה. השיחה זרמה, דיברנו על פוליטיקה, פוליטיקה מקומית, אוכל, החיים. הם שניהם ליברלים ובניסיון לשפר את רמת החיים שלהם בעיירה קטנה-גדולה באמצע אמריקה האמיתית. ארה"ב שהם גדלים בה היא לא ניו-יורק או סן-פרנסיסקו, היא מקום שומם תרבותי וקולינארית, מקום שבו הנצרות שולטת ויותר גרוע – השמרנות חוגגת. אז, יחסית למקום, ניתן לומר שהם ממש חלוצים וגיבורים. יצאתי בתחושת ניצחון – זה אפשרי!

יומיים אח"כ הם הזמינו אותנו למשחק פירזבי וטיול אופנים. אנחנו, הנשים, לקחנו את האופנים שלנו לסיבוב קליל (שבדיעבד התברר כ8 מייל) והגברים התחברו לחבורה מקומית של שחקני פירזבי (נשים וגברים). רק שהחבר שלי, ניק, לא בדיוק ספורטאי המאה ואני די בטוחה שהוא סבל 100% מהזמן. רק שלא הייתי לראות את זה כי הייתי עסוקה בלפדל סביב הנהר המקומי. השיחה עם ארוסתו, שדהרה לידי על האופנים שלה, הייתה פשוט... משמימה. פתאום הרגשתי שאני מכירה את סוג האנשים האלה – כן, ליברלים, בטח, יש להם חברים הומו-לסבים ואפילו ערבים, אבל איכשהו... הם חיים בעולם בטוח. עבודה מסודרת. בית, כלב. מין עולם שמור אך לא שמרני מדי, עולם בטוח שאני לא מצליחה להתקיים בו.

החבר השני, בחור חנוני שמנמן בסגנון אמריקאי, לקח אותנו למסעדה סושי עם – איך ניחשתם? – אישתו. הם הזוג השמרני יותר, אבל השיחה בכלל לא גלשה לאיזור הזה אז אין לי מושג מהי דעתם הפוליטית או, למעשה, אין לי מושג מה דעתם על משהו. השיחה גלשה בין עדכונים משפחתיים לעדכונים מקצועיים (היא גננת והוא סוכן ביטוח, אז אתם יכולים לדמיין כמה מרתק זה היה) ובשניהם לא היה לי הרבה מה לתרום, כתור מישהי שעוד לא מכירה את המשפחה ושכרגע חסרת מקצוע, לעוד חודש בערך. החלק המרגש ביותר של הערב היה כשהגענו לבית שלהם ופגשנו את הכלב שלהם, שהיה פשוט מתוק להפליא. 
THAT'S IT.

אז מה היה לי קשה? מין תחושה שיותר ויותר חברה בגילי מתיישבים, נהיה להם נוח, לא בא להם לצאת מהבית. מין תחושה שאולי גם אני צריכה להיות שם, אבל אני לא רוצה. תחושה שאולי חוסר הרצון שלי הוא חוסר רצון להתבגר. אולי הטענה שלי שלראות עולם מרחיב את אופק הראייה, את תפיסת העולם, את מגוון החוויות, לא מספרת שהוא גם מחריב את היכולת לשבת, להתיישב.

העיר של המשפחה של ניק היא כולה כזאת – אנשים שנוח להם, או שעובדים מאד מאד מאד קשה כדי שיהיה להם נוח. וזה דבר טוב, לא? זה השאיפה שלנו, להתקדם, כדי שלכולם יהיה נוח? הרי בשביל זה המצאנו כל כך הרבה טכנולוגיה כמו מכונת כביסה, מקרר, שלט רחוק, טלפון חכם, לא? כדי שיהיה לנו יותר קל ונוח.

או אולי, אולי, המצאנו את זה כדי לשחרר את הידים. כדי לעבוד פחות עם הגוף ויותר עם הראש. כדי להשתחרר. אבל אני לא מרגישה בנוח או משוחררת, אז מה עשיתי לא נכון?

אפתח בהתנצלות, כי כמובן שהשאיפה שלי היא לעדכן כמה פעמים בשבוע ולא פעם בכמה שבועות. אבל, מה אעשה והגורל הוביל אותי למקום חסר אינטרנט (כן, יש עוד כמה כאלה) ולכן לא יכולתי לעדכן זה זמן מה.
הכותרות: יש לי ויזת סטודנט ואני נמצאת עכשיו באינדיאנה, ארה"ב, עם המשפחה של ניק עד שנעבור לארץ המובטחת, טקסס. הגורל שמנע ממני לעדכן הוא שבוע בבקתה ביער כאן באיזור, חופשה מאורגנת ע"י המשפחה שלו. יער, בקתה ליד נחל, מרוחק מהאנושות, משפחה, בקיצור מתכון בטוח להתקף חרדה או עצבים. להפתעתי, אפילו ללא המנה היומית של אינטרנט מצאתי את עצמי נהנית מכל רגע וחווה שקט. היה נחמד... ונחמד שהיה.
הנה קטע שכתבתי במהלך השבוע הזה, שכלל, איך לא, גם את הרביעי ביולי, יום העצמאות האמריקאי:
The land of the free didn't look so different on its independence day. We were driving silently thru the fields of Indiana. Although it was July, the road was still wet from last night's summer rains. Most people on the stranded houses along the road were mowing their lawn, watering their plants, keeping it neat. An eagle (or was it a big crow?) soared through the sky as we passed a fast food sign. I feel so small. The man driving us is big, but his land is bigger still.

בתמונות: זיקוקי יום העצמאות, אנשים צופים בזיקוקים.