יום ראשון, 14 ביולי 2013

נוחות

בשבוע האחרון ביקרנו שני חברים של ניק. זוהי קליקה של ארבעה חברים חנונים שמכירים אחד את השני כבר שנים, ועל אף ההבדלים בסגנון חיים שלהם ובדעות שלהם, הם נשארים חברים. היה משהו מדכא בביקור האלו, והפוסט הזה הוא בניסיון להבין מה.

החבר הראשון שפגשנו עומד להתחתן בעוד כמה חודשיים. הוא ואשתו לקחו אותנו לבר-מגניב במרכז העיר, מקום עם מבחר מנות צמחוניות ומבחר רחב עוד יותר של בירה. השיחה זרמה, דיברנו על פוליטיקה, פוליטיקה מקומית, אוכל, החיים. הם שניהם ליברלים ובניסיון לשפר את רמת החיים שלהם בעיירה קטנה-גדולה באמצע אמריקה האמיתית. ארה"ב שהם גדלים בה היא לא ניו-יורק או סן-פרנסיסקו, היא מקום שומם תרבותי וקולינארית, מקום שבו הנצרות שולטת ויותר גרוע – השמרנות חוגגת. אז, יחסית למקום, ניתן לומר שהם ממש חלוצים וגיבורים. יצאתי בתחושת ניצחון – זה אפשרי!
יומיים אח"כ הם הזמינו אותנו למשחק פירזבי וטיול אופנים. אנחנו, הנשים, לקחנו את האופנים שלנו לסיבוב קליל (שבדיעבד התברר כ8 מייל) והגברים התחברו לחבורה מקומית של שחקני פירזבי (נשים וגברים). רק שהחבר שלי, ניק, לא בדיוק ספורטאי המאה ואני די בטוחה שהוא סבל 100% מהזמן. רק שלא הייתי לראות את זה כי הייתי עסוקה בלפדל סביב הנהר המקומי. השיחה עם ארוסתו, שדהרה לידי על האופנים שלה, הייתה פשוט... משמימה. פתאום הרגשתי שאני מכירה את סוג האנשים האלה – כן, ליברלים, בטח, יש להם חברים הומו-לסבים ואפילו ערבים, אבל איכשהו... הם חיים בעולם בטוח. עבודה מסודרת. בית, כלב. מין עולם שמור אך לא שמרני מדי, עולם בטוח שאני לא מצליחה להתקיים בו.

החבר השני, בחור חנוני שמנמן בסגנון אמריקאי, לקח אותנו למסעדה סושי עם – איך ניחשתם? – אישתו. הם הזוג השמרני יותר, אבל השיחה בכלל לא גלשה לאיזור הזה אז אין לי מושג מהי דעתם הפוליטית או, למעשה, אין לי מושג מה דעתם על משהו. השיחה גלשה בין עדכונים משפחתיים לעדכונים מקצועיים (היא גננת והוא סוכן ביטוח, אז אתם יכולים לדמיין כמה מרתק זה היה) ובשניהם לא היה לי הרבה מה לתרום, כתור מישהי שעוד לא מכירה את המשפחה ושכרגע חסרת מקצוע, לעוד חודש בערך. החלק המרגש ביותר של הערב היה כשהגענו לבית שלהם ופגשנו את הכלב שלהם, שהיה פשוט מתוק להפליא. 
THAT'S IT.

אז מה היה לי קשה? מין תחושה שיותר ויותר חברה בגילי מתיישבים, נהיה להם נוח, לא בא להם לצאת מהבית. מין תחושה שאולי גם אני צריכה להיות שם, אבל אני לא רוצה. תחושה שאולי חוסר הרצון שלי הוא חוסר רצון להתבגר. אולי הטענה שלי שלראות עולם מרחיב את אופק הראייה, את תפיסת העולם, את מגוון החוויות, לא מספרת שהוא גם מחריב את היכולת לשבת, להתיישב.
העיר של המשפחה של ניק היא כולה כזאת – אנשים שנוח להם, או שעובדים מאד מאד מאד קשה כדי שיהיה להם נוח. וזה דבר טוב, לא? זה השאיפה שלנו, להתקדם, כדי שלכולם יהיה נוח? הרי בשביל זה המצאנו כל כך הרבה טכנולוגיה כמו מכונת כביסה, מקרר, שלט רחוק, טלפון חכם, לא? כדי שיהיה לנו יותר קל ונוח.
או אולי, אולי, המצאנו את זה כדי לשחרר את הידים. כדי לעבוד פחות עם הגוף ויותר עם הראש. כדי להשתחרר. אבל אני לא מרגישה בנוח או משוחררת, אז מה עשיתי לא נכון?



4 תגובות:

  1. וואוו נשמע שאת עוברת דברים מאתגרים. אכן יש מחיר לראות עולם, ולא כולם באמת מסוגלים להתמודד עם הרעיון של לצאת מהכפר. התיאורים שלך נשמעים כמעט כמו פרק באחד מספריה של גין אוסטין. אני מאמינה שבסביבה של האוניברסיטה הדברים כבר יראו אחרת. כילדים כולם שואלים למה ורוצים הסבר, רוצים לשאול, אבל מה שמפריד בין המבוגרים הוא הרגע בו חלקם מפסיקים לשאול ואחרים ממשיכים. רק תזקרי שיש עוד כמוך שלא הפסיקו לשאול.

    השבמחק
  2. אין שום דבר מפחיד יותר מבינוניות. כן שירה, גם כרישים. וכן רותי, גם לחיות לבד בטקסס חצי שנה.
    הבינוניות היא בולען ומות הניצוץ בעיניים לאנשים כמוך. ההתברגנות וההתיישבות של החברים האלה נותנים תמונת שווא של נוחות, כשבעצם יש סיכוי שזה מתאים לאנשים מסוימים, אבל בפועל כשאתה מגיע לבית עם ילד וכלב בפרברים והולך לעבוד בביטוח, אולי הגיע הזמן שתירה בעצמך.
    זה מה שנקרא ׳סחים׳ או ׳אנשים כלליים׳. יש לי סיוטים מהם בלילה.

    השבמחק
  3. קראתי ונאנחתי אתך ותשובות אין. אולי רק הידיעה שיש אנשים יחידי סגולה, ואת אחת מהם, שכשהם מדברים ואפילו לא על דברים שברומו של עולם (ואולי אין דברים שהם לא ברומו של עולם) ניצת איזה אור בהם ובשומע שמרומם מעל כל הנוחות הזאת שהיא בחומר, אל מחוזות הרוח שאליהם אנחנו הרי רוצים להשתחרר... לא? (כאמור גם אני לא יודעת, יותר שאלות מתשובות אני).

    השבמחק
  4. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק