NOMADS

התחיל הסמסטר החדש (מינואר עד למאי) ויש לי קורסים מרתקים. באמת. ואני כותבת בהם עבודות שאני מקווה שיהיו אפילו שוות פרסום (עוד על מה אני כותבת עכשיו בהמשך). אבל בגלל שהמרצים שמלמדים את הקורסים האלה יותר מפוזרים, ונותנים לנו יד חופשיה, אני בעצמי מתפזרת. אני רוצה לחקור כרגע, 6 או 7 פרויקטים שונים. אני מתעניינת הכול והכול נראה לי מעניין.
(ובעולם של האקדמיה, עולם בו את צריכה להיות "המומחה", פיזור וחשיבה מרחבית זה לא בריא.
אתה צריך להתפקס.
את צריכה למצוא נישה.
אתה צריך לסמן את הטריטוריה שלך ולא לצאת ממנה, לפחות לא לפני שיש לך קביעות באיזה אוניברסיטה.
אבל בשלב הקביעות, האם את/ה כבר יכול להשתחרר מהחשיבה המפוקסת? הצרה והעמוקה? האם את יכולה "לקחת צעד אחורה" ולראות את התמונה הגדלה, אחרי עשור או שניים של אימון במחקר התמונה הקטנה לפרטים??)

אז באחת הקריאות לקורס של "תקשורת וחברה", אנחנו קוראים את הספר של תומס פרידמן "The Lexus and the Olive Tree". פרידמן, שהיה הכתב של הNYTimes לענייני חוץ, כותב את מחשבותיו על גלובליזציה. סבבה.
ובפרק הראשון הוא כותב, כדי להבין את העולם, צריך להיות נווד, Nomad. הנוודות, האפשרות לעבור ממדינה למדינה, מקהילה לקהילה, מפרוייקט מחקר אחד לאחר, הוא שמאפשרת לנו, בדור שלנו, לחבר את הנקודות. ורק דרך חיבור הנקודות השונות - הפוליטיקה, הכלכלה, הטכנולוגיה, הסביבה, התרבות ו(אני מוסיפה - הדת), אנחנו יכולים לראות מה קורה בעולם. כי היום דברים קורים לא רק בין מדינות (פוליטי), אלא בין חברות (כלכלי) וכן הלאה.

מקדונלדס הכשר - סמל לגלובליזציה?

יותר מזה! הוא מציע סיפור מעניין. אולי הסיבה שהיהודים המציאו (או גילו) את האל המונותאיסטי היא בגלל שהם היו נוודים.
אם אתה נמצא במקום אחד, אז אתה יכול לעבוד ולראות בעץ אחד או גבעה או הר או אבן כמקור של כל הקיום. אבל אם אתה נודד ורואה הרבה אבנים והרבה עצים והרבה הרים וגבעות - אתה מתחיל לחפש מקור אחר לקיום, אתה פותח את הראש, את מתחילה לחבר את הנקודות. מה שנקרא "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים. גְּבָעות כִּבְנֵי צאן". 

לאו דווקא שדרך אחת יותר נכונה (פגניות/מונותאיסטיות, מחקר רוחב/עמוק, מקומי/גלובלי) אבל דרך אחת יותר מתאימה לי, כרגע, ביום הזה, בשעה הזאת. אני רוצה להיות נווד. אני כבר נווד.
ואתם? מה השיטה שנראית לכם? האם יש שיטת אמצע שפספסתי?

מס נסיעות

LEE פרסמה בתגובה לפוסט שלי על נסיעות מחשבה מעניינת:

"נסיעה זה דבר נורא מעייף. יש לי תיאוריה שזה מין פיצוי או מס שאנחנו צריכים לשלם על היכולת שלנו לעבור ממקום למקום :)

מאז התגובה שלה אני חושבת הרבה על הפיצויים הרבים שאנחנו משלמים על הנוחות של החיים במאה ה21. למשל, הודות לרפואה המוזרנית, נשים ותינוקות לא מתים בלידה. זה דבר נפלא!!! אבל המס הוא ריבוי אכלוסין בקצב מסחרר. לפני כמה ימים ראיתי שיחת טד מ2010 שבה הדובר הזכיר בדרך אגב, שיש 6 ביליון אנשים בעולם. שלוש שנים אח"כ, אנחנו כבר ב7.14 ביליון. הנה לינק ל:ספירה.

אבל אם נחזור לנושא העדין יותר של הנסיעות, מסתבר שאכן יש מס גופני, וכנראה גם נפשי לנסיעות - בעיקר לנסיעות במטוס. ד"ר דויד סרוואן-שרייבר בספר "ללא פרויד, ללא פרוזק" מתאר אישה שעובדת בחברת גדולה למוצרי מותרות שנוסעת לפחות פעם בחודש מאירופה לאסיה או לאמריקה. אחרי שנה של עבודה בחברה, היא מתארת התקפי קור, בטן נפוחה ונטייה להתקפי בכי כל פעם לפני או אחרי הנסיעות.

והיא לא היחידה. אבא שלי, שנוסע המון וכל ימי חייו, תמיד הודה לפנינו שבחו"ל הוא אוכל יותר, ישן פחות ומפתח נטייה למיגרנות. 

ההסבר של סרוואן-שרייבר קשור למה שהוא מכנה (בתרגום לעברית) "מקצבי הגוף". הגוף רגיל לעבוד בקצב מסוים, לישון, לאכול, לעכל. העליות והמורדות הרגשיות של יוםיום שיגרתי. אבל כשהשיגרה הזאת נקטעת - ע"י טיסה, נסיעה, חופש, מה-שלא-יהיה, הגוף מתמרד. במילים אחרות, אנחנו יצורים של הרגלים ברמה הבסיסית ביותר. וההרגלים האלה, לטענת סרוואן-שרייבר, בריאים לנו לא רק פיזית אלא בעיקר רגשית.

אני לא בטוחה שהייתי שמחה אם הייתי חיה רק בשגרה. השגרה יכולה גם לגרום לנו לדיכאון, לתחושת חוסר שובע וחוסר מיצוי, ובעיקר, לשעמום. אבל בין השיגרה המשעממת לדיכוי כללי של ההבנה מהו המחיר שאנחנו משלמים על חיים מלאים נסיעות (בין אם זה business or pleasure), אני מעדיפה שיגרה.

המפתח הוא, לדעתי, לא לבחור או-או, אלא להיות מודע לבחירות שלנו ולמס שנצטרך לשלם. אבל זה, כמובן, יותר קל להגיד מאשר לעשות...

יהדות ארהב ויהדות ישראל - בעקבות ביקור של אבא שלי

כשגרתי בדנמרק, ניסיתי קשות להתחמק מהזהויות המוכרות שלי - נקבה בלבוש זכר, יהודיה, ישראלית. עדיין ייצא לי כמה פעמים להפגש עם הקהילה הרפורמית בקופנהגן ועם כמה ישראלים מהממים. אבל ככלל, ניסיתי להימנע. רצתי להגדיר את עצמי ללא זהויות.

השנה, במעבר לטקסס, היו לי שאיפות דומות. אבל רצה הגורל ולעיירה הקטנה של קולג' סטיישן הגיעו באותו הסמסטר איתי עוד 3 זוגות ישראלים. אחת מהן אפילו לומדת איתי באותה מחלקה. ודרכה הכרתי את הלל, ארגון הסטודנטים היהודיים פה. ישר ראיתי את זה כאפשרות ללימוד וללמד. החלטתי לפגוש את רב הארגון.

במפגש הראשון שלנו, שהיה, כמובן, בבית קפה קטן בשם סטארבאקס, ניסיתי להסביר לו שאני לא דתייה. שאני אוהבת ללמוד טקסטים יהודיים, אבל אני נמצאת במקום לגמרי אחר מבחינת דתית ופוליטית. התגובה שלו?

"ברוכה הבאה ליהדות ארה"ב."

השבת שעברה, כשלושה חודשים אחרי המפגש הזה, אבא שלי בא לביקור. לכבודו ובהנאה גדולה, הכנו שבת כמעט לגמרי אורתודוקסית. בשבת בבוקר יצאנו לטיול לבית הלל המדובר. עכשיו, זה ארגון לאומי אמריקאי, אבל מבחינה מקומית - יש כאן קהילה יהודית יחסית קטנה אך עתיקה (מי דמיין יהודים בטקסס ב1916?). הרב היוצא בנה, לקראת עזיבתו את הקהילה, בניין חדש להלל.

זה בניין ענק ויפיפה. 

חשבתי שאבא שלי יתרגש לראות שיש לי כאן קהילה, בסיס, "בית יהודי". אני חושבת שהוא אכן התרגש. אבל הוא גם הגיב לכמות הכסף וה"שואו". למה צריך שני מסכי ענק בחדר אוכל? למה אולם קולנוע של 100 איש בקהילה של 30?

האם זה הצד השני של יהדות ארה"ב?

לאט לאט אני לומדת להכיר ולפחד פחות מהיהדות הזאת, שנראה לי לפעמים כאילו היא מעדיפה את חנוכה על פסח, את השואה על יום העצמאות ואת מדינת ישראל על פני הישראלים. אבל גם, מצד שני וללא תאום רציני בארץ, מכירה בכל גווני היהדות, קיימת בכל הסוגים והמינים. הדוגמא הכי טובה בשבילי זה - וזה קיים, למיטב ידעתי, רק בארה"ב של אמריקה - ישיבה קווירית בשיקאגו.

http://www.svara.org/leverage-the-love/

בקיצור, וזה היה ברור מההתחלה, יש לי עוד מה ללמוד.

אולי עכשיו אני יודעת גם איפה.

נסיעות

אתמול חזרנו לטקסס, אחרי יומיים של נסיעה ישירה מאינדיאנה לטקסס. נסענו "ישר" דרך אילנוי, מיזורי וארקנס. 18 שעות, שזה בסוף יוצא יותר כמו 22 שעות, כולל עצירות, התברבורויות, עיקופים וכיוצא בזאת. אם היינו נוסעים 18 שעות מירושלים מזרחה, בטח היינו מגיעים להודו (גוגל מפות לא נתן לי לחשב).
הנסיעות האלו מאד מעייפות, אפילו שאתה לא באמת עושה משהו. גם כתור הנהג - נהיגה היא פעולה מוחית וגופנית לא מאד מאתגרת. אבל, בכל זאת, הגענו לטקסס עייפים והעייפות הזאת נמשכת לתוך היום, שזה יום המנוחה שלנו.
אז במקום לכתוב הרבה, אני אחלוק איתכם הפעם תמונות מהדרך לשם - ומהדרך בחזרה.
תהנו.

על בלוגים וכיוצא בזאת

במהלך הסמסטר האחרון, אפילו שרוב הזמן הייתי בשוק, כן למדתי כמה דברים. את המחשבות שלי על תרבות אמריקאית או על אקדמיה אמריקאית או על ההבדלים בין מדעי רוח, מדעי החברה והצורך שלהם להיות "מדע" אני אשמור לפוסט הבא. מה שרציתי לכתוב על היום זה על הכתיבה הזאת, על הבלוג.

כתיבת בלוג זה לא דבר חדש בנבכי האינטרנט. זה אומנם ניסיון חדש בשבילי אבל בלוגים קיימים כבר משנות ה2000, שזה לפני (OMG אני מרגישה זקנה) כמעט 14 שנה. אחד הדברים המעניינים שלמדתי על בלוגים הסמסטר, בקורס שעסק בדת ומדיה חדשה, זה השימושים השונים בהם.

כמובן, רוב הבלוגים (כמו הבלוג הזה) הוא מין שילוב של יומן-אישי-ניסיון-בכתיבה-חצי-ספרותית-והבעת-עמדה-חצי-פוליטית-חברתית שכוחי אל שנעלמים בג'ונגל של האינטרנט. אבל יש כמה בלוגים שבולטים בסגנון הכתיבה שלהם או בנושא שבו הם מתעסקים או שהבלוגר שכותב אותו מכיר מלא אנשים והם לאט לאט הופכים להיות מפורסים, בעלי דעה, משפיעים. דוגמא טובה לזה מהארץ הוא תומר פריסקו, חוקר דתות ובלוגר נלהב, שהתפרסם גם בזכות הבלוג שלו "לולאת האל".

שני דברים מעניינים למדתי על התופעה הזאת.

דבר ראשון, למדתי שנשים כותבות יותר בלוגיםמגברים. אבל, בדר"כ, נשים כותבות בלוגים אישיים ואילו גברים מרגישים יותר בנוח לכתוב על נושאים פוליטים, חברתיים וכלכליים (חפשו, למשל, בלוג כלכלי או בלוג פוליטי בגוגל, ואחרי הוצאות של העיתונים הגדלים, כשתגיעו לבלוגים, תגלו בעיקר... בלוגרים גברים). יש כמובן, יוצאים מין הכלל.

האם הבלוגים האישיים פחות פוליטיים/חברתיים? במובן מסוים, הם יכולים להיות הרבה יותר מחתרתיים. למשל, נשים מוסלמיות שחושפות אתהחיים שלהן בפעם הראשונה, או נשים חרדיות שמוצאות מחסה באינטרנט.

דבר שני, גיליתי שלבלוגים יש סמכות. באתר שנקרא technorati.com  כל הבלוגים בעולם (לפחות אלה שנכתבים באנגלית) מקבילים ניקוד. הבלוג בעל הניקוד הגבוהה ביותר מקבל "סמכות" authority גבוהה. ואיך מקבלים נקודות? .... ניחשתם נכון! על ידי כתיבה על נושאים פוליטים או חברתיים! וגם על ידי הוספת לינקים, הפניות, כמה אנשים מפנים לבלוג שלך, בכמה רשתות הבלוג קיים וכיוצא בזאת. זה נשמע נחמד, אבל איכשהו זה ממש מעצבן אותי.

כן, האינטרנט מלא בזבל. וכן, אני אשמח לדרכים למיין את הזבל ולקבל רק את מה שמעניין אותי. אבל האובססיה שלנו עם ניקוד, מיספור וחשיבות עצמאית כדי לדעת מי בעל הסמכות או של מי גדול יותר.... זה לפעמים מתסכל.

כמובן, זה האינטרנט, אז אני יכולה בקלות להתעלם מאתרים בסגנון הזה ולהמשיך לנבור בחלקים האפלים יותר, השכוחים יותר, העבריים יותר... אבל בואו לא נשכח שגם אלה ממוספרים.

חזרתי.

עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. אני רוצה להגיד שזה היה הלחץ של המעבר, הלחץ של העבודה או סתם לחץ. אבל האמת היא, לדעתי, שאני לא כתבתי כי לא הייתי כאן. הייתי עסוקה בלשרוד. וכשאתה במצב צבירה של הישרדות אין לך מקום לכתיבה.

הארבעה חודשים האלה התעסקו במעבר ובהסתגלות ובהישרדות בטקסס. מעבר – כבר כתבתי על זה די הרבה, הבירוקרטיה והחיפוש אחר מקום וריהוט ודברים אחרים בסגנון. ההסתגלות – לחפש את המכולת. את המסלול אופניים לאוניברסיטה. את החברים (מי מהאנשים האלה יהפכו להיות חברים שלי?). את הספרים. את הספריה. את המקום שבו אני רוצה לשתות קפה. את המקום שבו אני רוצה לבכות.

וההישרדות.. ההישרדות... זה החלק שלא מאפשר למצוא את הבית-קפה האהוב, כי המערכת שהייתי בה הסמסטר דרשה תשומת לב טוטאלית, את כל כוחות הנפש והשכל שלי, דבר רודף דבר במירוץ האמריקאי ל"הצלחה".

וכך ייצא ששכחתי כמה דברים – לחושב. לכתוב. לנשום.

אבל עכשיו,הגיעה חופשת הסמסטר. וניק הגיע. ויש לניק תוכנה אחת שאני מעריצה – טוטאליות. הוא דורש שאני אהיה פה. אז חזרתי. ולאט לאט אני נזכרת.

עכשיו אני תוהה לעצמי – האם אצליח, עכשיו שיש לי תמיכה יוםיומית, אוטו, דירה, גינה, בית קפה אהוב... האם אצליח לאזן בין המירוץ לנקודות התצפית, שבהן אנחנו עוצרים ומסתכלים  על החיים וחושבים ונושמים?

              יש לקוות.

חג יול שמח.

רשמים ראשוניים מקולג׳ סטיישן, טקסס

דבר ראשון - תודה רבה על כל התגובות לפוסט הקודם. אני שמחה שהחששות והלבטים שלי קיימים גם אצל אחרים, שזה תהליך ושזה מעניין אותכם. וכיף לקבל פידבק :)

אני נמצאת עכשיו לסופש קצר בקולג סטיישן. למה? ביורוקרטיה. כבר כתבתי על כמה הביורוקרטיה האמריקאית היא כבדה ומסובכת ועכשיו היא מכה שנית - אני חייבת לעשות מבחן באנגלית (שוב) ואני יכולה לעשות אות רק כאן, באוניברסיטה, ורק בזמנים מסוימים מאד. אז ארזתי את חפצי ונפרדתי מאינדיאנה לסופש ועכשיו אני פה, מלקטת רשמים ראשוניים. ובכן...
חם. חם מאד. חום תל אביבי כזה, שלא מרפה גם בלילה ושגורם לך להזיע רק אם יצאת החוצה, עוד לפני שהתחלת ללכת. ויחד עם החום הפיזי, מגיע חום אנושי. כולם כאן מחייכים, מדברים, יוצרים קשר אעין, אומרים howdy. ברצינות. אחרי בערך שלוש שנים בדנמרק, בקור פיזי ואנושי, זהו שינוי מבורך. ואני מתחילה לחודש שהמזג אויר משפיע עלינו ברמות מאד טוטאליות של תרבות, התנהגות, חשיבה, קשר אנושי. מהניסיון שלי, יש קורלציה של 100% בין מקומות חמים ואנשים חמים למקומות קרים עם אנשים קרים.
אך, עם החום מגיע תכונה ישראלית נוספת - אלימות, סמויה וגלויה. אני עוד לא חוויתי אותה כאן, ואני מקווה שלא אצטרך לחוות את זה. אבל, אני כן גיליתי שלאישה שבחנה אותי היה אקדח בתיק צד. איך גיליתי? היא סיפרה לי, בגאווה. מפחיד משהו. היא גם סיפרה לי שטקס היא המדינה עם כמו הפשע הנמוכה ביותר בארהב, אבל אני לא משוכנעת...
בגדול, נראה שהאנשים כאן מאוהבים בטקסס, לא בארהב. הם לא אמריקאים גאים, הם טקסנים. עם אחר. עם גדול, בכל קנה מידה - שטח, כסף, הגודל של האנשים. אין כאן הרבה אנשים כרגע, רוב הסטודנטים בחופשה. כשניק ואני נגיע באמצע אוגוסט זה יהיה שיא הבאלגן כי כולם יגיעו ברגע אחד. ואז יתחילו המשחקים - אנשי העיירה והסטודנטים אוהדים שרופים של פוטבול, כמובן. יש כאן אצטדיון ענק, שיכול להכיל 102,000 איש. מפחיד.
הקמפוס עצמו נראה מקסים, והאנשים שפגשתי מהמחלקה שלי גם. הם לא מקומיים, וכששאלתי אותם איך זה לחיות בעיירה קנה בטקסס, הם ענו ״התרגלתי.״

אני קצת יותר אופטימית. אמנם אני אוהבת ערים גדולות, אבל יש משהו שובה בעיירה הקטנה הזאת. ירוק, שקט, נעים, חם. אני מחכה לגלות את הצדדים האפלים, את המקומות הסודיים, את ההפתעות החיוביות של לגור כאן. אבל זה ייקח עוד זמן.
נו, טוב