השבוע גיליתי שיש מחיר לנדודים והוא לא רק רגשי - הוא גם כלכלי ו"ממשלתי". גיליתי שכדאי להוציא ויזת סטודנט למעבר שלי לארה"ב בעוד חודשיים, אני חייבת להיות בארץ. גיליתי, שהעולם לא גלובאלי כמו שהאינטרנט יכול לגרום לנו לחשוב. אתה עדיין שייך למדינה, ולמדינה הזאת עדיין יש כוח והשפעה עליך. אני יודעת שזה נשמע טרוואלי, הרי ברור שהממשלות משפיעות עלינו כל הזמן - במחיר האוכל, בסגנון ההשכלה והעבודה שאנחנו יכולים לקבל, בתשלומי המיסים וכו' וכו'. אבל בשבילי המפגש הישיר עם הבירוקרטיה שמאשרת לך להכנס או לא להכנס, להיות שותף או לא להיות שותף במדינה, מהדהדת את האמת הזאת באופן מערר. הלוואי שהיינו באמת גולבאלי, כמה נחמד זה היה יכול להיות... אני מוכנה גם לקבל (אולי, שווה חקירה) ממשלת אינטרנט שכבר יודעת עליי הכל גם ככה (מישהו אמר גוגל?) ושהיא תאשר לי כניסה למרחבים הפיזים השונים שפעם חשבנו עליה כמדינות. הלאה, לאומניות, יאללה, גוגל.
וגם - למה להוציא ויזה לארה"ב זה תהליך כה מפחיד, משתק, בירוקרטי וארוך?

השמש יצאה, וזה כבר כמה ימים, ונעים כאן. כל זה הוא מחזה נדיר בדנמרק. זה לא ממש ישראל, ואביב כאן זה חגיגה.  כל הדנים יוצאים לרחוב לחגוג, בצורה כזאת או אחרת, את השמש.

זה אומר, אנשים יושבים בשמש, קונים, אוכלים, מדברים ובעיקר – נחמדים וכמעט מחייכים אחד לשני. עוד מחזה נדיר בדנמרק. העיקרון הסקנדיבי של כבוד ופרטיות מייצר חברה קרה. המזג אויר כמעט תמיד קר והאנשים מגיבים בהתאם, הם קרים. לא מסתכלים בעיניים, לא שואלים לשלומך, לא נוגעים, לא מחבקים, שומרים על מרחק פיזי ורגשי. קר.

אבל לא היום – היום יש שמש. מחזה נדיר.

אני יושבת בשמש, ליד התעלת-מים העירונית, לבדי, שותה תה קר, מוקפת באנשים זרים אך, לרגע, חמימים, נחמדים. אני מקשיבה למוזיקה שלי, בעולם של עצמי אך מודעת לסביבה ומשתלבת בה. ופתאום, מתוך השקט של המוזיקה שלי, אני שומעת צעקות. בגשר מעל התעלה, שני שוטרים מדברים עם איש, שמתנגד בקולניות. הכול מתרחש בדנית, ואין לי כמובן מושג מה קורה. האיש מבוגר, לבוש באקלקטיות, קשורים לגופו מכשירים אלקטרונים שונים ונראה כחסר-בית או משוגע קלות או מוכר באסטה מוזר או הכול ביחד. השוטרים, שוטרת ושוטר צעיר נראים מובכים וקצת מסכנים, מנסים להמנע משבירת הדיברה הדנית החשובה ביותר – אל תמשוך תשומת לב לעצמך. מאוחר מדי. כל תושבי הגשר ובתי הקפה, כולל אנוכי, כבר מסתכלים בעניין מהול בדאגה והצצה. 

משהו קרה, והשוטרים החליטו שהגיע הזן לסגור את ההצגה ולקת את האיש למקום אחר. אלא שעכשיו ההצגה רק מתחילה. האיש נתפס בעמודים של מעקה-הגשר ומתחיל לצעוק "hjælp mig, hjælp mig!!". אפילו אני מבינה שהוא צועק לעזרה.

...

אף אחד לא מגיב. הרחוב כאילו קופא. האיש המבוגר ממשיך לצעוק ולא מוותר לשוטרים. שקט מצב הצופים.

אני מתחילה להרגיש צורך עמוק להעלם או להתערב. לעשות משהו. אבל אני לא יודעת מה קורה בגלל השפה ואני מרגישה מרותקת למקום שלי. אני קופאת. איפה האומץ שלי? איפה החוצפה שאני מתגאה בה?

עכשיו זה מתחיל להיות אלים. השוטר הצעיר תופס את הגרון של האיש בזרועו ומנסה לגרור אותו מהמעקה. זה עובד לשנייה אבל אז האיש מתמוטט על הרצפה וממשיך להיאבק. ואז, או אז, מגיעה העזרה.

אישה צעירה, שחורה, קופצת ומתחילה לדבר, יותר נכון לריב, עם השוטרים. חברותיה, מוסלמיות, מנסות להסיט אותה מהסצנה ולהמשיך ללכת, להתעלם. השוטרים מניחים לאיש ומדברים עם הצעירה. הכול בדנית, כמובן, אז עדיין אין לי מושג מה קורה. אבל האיש מתחיל לייבב ומתוך בכיותיו אני שומעת משהו שנשמע כמו "הביתה, הביתה", החברות המוסלמיות של הצעירה משנות טקטיקה וחוברות אליה, מנסות להרגיע את האיש. השוטרים נראים שוב נבוכים, מסכנים. הצעירה גוערת בהם, משתלטת על הסצנה.

בשלב הזה לא יכולתי לעמוד בזה יותר וקמתי והלכתי, עדיין קצת משותקת. הרגשתי רע שלא התערבתי, הרגשתי חלשה ויותר מהכל הרגשתי זרה. מי אני להתערב  במדיניות של עיר שאינה שלי? בשפה שאני לא מבינה? בתרבות שאני כה רחוקה ממנה?

אם זה היה קורה בארץ, ניסיתי לעודד את עצמי, בטוחה היית מתערבת. הרי כבר התערבת במקרים דומים ברץ בעבר. ובכל זאת... תחושת האזרח המוחלש מול לובשי המדים. תחושת הזר חסר היכולת מול משטר שאינו מבין. הייתי רוצה לסיים במשהו חכם או מעודד, אבל המקרה הקטן, השולי הזה, של אלימות שיתק אותי.

....

כמה ימים אח"כ סיפרתי את הסיפור הזה לחבריי הדנים. הם הסבירו לי שבדיוק ליד הגשר הזה יש בית משוגעים ושכנראה השוטרים רק ניסו להחזיר אותו הביתה. באותו רגע גם אני רציתי לחזור הביתה, רק שאני לא בטוחה לאיפה.

אישה עבריה אנוכי, עוברת הרבה.

זה המעבר השביעי שלי בשלוש שנים האחרונות, ומתחיל להיגמר לי הכוח. ישראל לדנמרק (אורוס) אורוס לקופנהגן, שתי דירות בתוך קופנהגן, קופנהגן לתל-אביב, תל-אביב חזרה לאורוס, אורוס לירושלים (לבית-הוריי) ועכשיו שוב לאורוס, רק לחודשיים. בעוד חודש נעבור לארה"ב (חודש וחצי באינדיאנה ואז לטקסס).

טקסס. המקום הזה פתאום נשמע לי כמו חלום, כי הוא מכיל את האפשרות של להישאר במקום אחד למשך – אלוהים ישמור – שלוש שנים. האפשרות ש, בפעם הראשונה בחיי קורצת לי, האפשרות הבורגנית.

בית (ליתר דיוק דירה שכורה). 

גינה? 

חתול או כלב?

....

איך הגעתי למצב הזה, שאני מחפשת יציבות? ולמה אני חושבת שאמצא אותה דווקא בטקסס?

בשלב הזה נראה לי שמתאים להציג קצת רקע על שלושת שנות נדודיי. אני אוהבת לדמיין את חיי כסיפור הרפתקה (אין מה לעשות, אני עדיין גיקית של פנטזיה). את השלוש שנים שעברו, אפשר לסכם בשני סיפורים קטנים.

הראשון הוא סיפור מוכר, שנכתב מחדש ע"י פאולו קאלו בספרו האלכימאי. אבל לפני קאלו, זהו סיפור חסידי ישן (של רבי שמחה בונים, לפי ויקיפדיה, ובמקור בתלמוד ירושלים, מעשר שני, פרק ד הלכה ו). ואחרי קאלו, זהו הבסיס לכמעט כל סרטי קומדיה רומנטית. הסיפור הוא פשוט: מה שיש לך מתחת לאף הוא האוצר. אבל אני אגולל לפניכם את הסיפור החסידי בקצרה, כי הוא כל כך יפה:

חסיד עני בשם אייזק חולם על אוצר החבוי מתחת לגשר בעיר הגדולה. הוא אורז את חפציו ומסכן את נפשו כדי ללכת לאותו העיר. כשהוא מגיע לגשר, הוא מגלה שיש שם הרבה שומרים והוא אינו יכול לחפור. הוא מסתובב מיואש עד שהשומר הראשי שואל אותו למעשיו. החסיד מספר לשומר על החלום. השומר צוחק עליו ואומר לו שאין להאמין לחלומות, הרי הוא בעצמו חולם כל לילה על אוצר שמוחבא מתחת לתנור בביתו של איזה חסיד בשם אייזק. אייזק מבין שהיה עליו ללכת את כל הדרך עד לעיר הגדולה רק כדי לגלות שהאוצר היה, כל הזמן, בתוך ביתו מתחת לאף שלו.

ואיך זה קשור אליי? ובכן, כשהגעתי לדנמרק ללימודי התואר השני שלי במחקר דתות (עוד על התואר המשעשע הזה בהמשך), פגשתי בחודש הראשון בחור רזה, גבוה, ביישן וחנון. נהיינו חברים בין רגע, אבל לרגע לא מצאתי בו עניין רומנטי. כמו החסיד בסיפור, חיפשתי את האוצר שלי בכל מקום ואותה שנה בעיקר אצל נשים. במילים אחרות, הגדרתי את אצלי כלסבית. והנה בקיץ האחרון גיליתי שלהגדרות יש נטייה להיות יותר חלקלקות ממה שאנחנו חושבים, וניסיתי מחדש להגדיר את עצמי כביסקסואלית (וגם על זה אני מקווה לכתוב עוד בהמשך). וכשכבר חזרתי לארץ, לתל אבי, ללב הסצנה, גיליתי ששכחתי משהו מאחור. הבחור הרזה הגיע לביקור לארץ, ומאז לא נפרדנו. מכיוון שהוא כותב את הדוקטורט שלו בדנמרק, אופס, חזרתי לאיפה שהתחלתי.

הסיפור השני שקשור לחיי, הוא בעצם נקודת המוצא של הבלוג הזה ומה שאני מקווה לעשות כאן. לגלות דברים. לראות מה רואים כשנודדים וגם מסתכלים. חכם הדאו לאו טזה אומר שהחכם מכיר את העולם בלי לצאת מביתו, אבל כנראה שאני עוד לא ברמת חכמה כזאת. היציאה מהבית, מישראל, מירושלים הייתה  בשבילי מעירת עיניים ואני מקווה לחלוק איתכם את חלק מאותן תגליות. אז מהו הסיפור? דוקטור סוס קרא לזה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אבל אני מעדיפה את הסגנון של טולקין:

"נוהג היה לומר שיש רק דרך אחת ויחידה, והיא משולה לנהר גדול: מעיינותיה נובעים בכל מפתן של בית, וכל המשעולים הם יובליה. 'עניין מסוכן הוא, פרודו, לצאת מפתח ביתך,' כך היה נוהג לומר. 'הנה אתה עולה על דרך, ואם אינך שומר את רגליך, שוב אין אתה יודע להיכן היא עלולה לסחוף אותך." (ציטוט משר הטבעות)