LEE פרסמה בתגובה לפוסט שלי על נסיעות מחשבה מעניינת:
"נסיעה זה דבר נורא מעייף. יש לי תיאוריה שזה מין פיצוי או מס שאנחנו צריכים לשלם על היכולת שלנו לעבור ממקום למקום :)
"נסיעה זה דבר נורא מעייף. יש לי תיאוריה שזה מין פיצוי או מס שאנחנו צריכים לשלם על היכולת שלנו לעבור ממקום למקום :)
מאז התגובה שלה אני חושבת הרבה על הפיצויים הרבים שאנחנו משלמים על הנוחות של החיים במאה ה21. למשל, הודות לרפואה המוזרנית, נשים ותינוקות לא מתים בלידה. זה דבר נפלא!!! אבל המס הוא ריבוי אכלוסין בקצב מסחרר. לפני כמה ימים ראיתי שיחת טד מ2010 שבה הדובר הזכיר בדרך אגב, שיש 6 ביליון אנשים בעולם. שלוש שנים אח"כ, אנחנו כבר ב7.14 ביליון. הנה לינק ל:ספירה.
אבל אם נחזור לנושא העדין יותר של הנסיעות, מסתבר שאכן יש מס גופני, וכנראה גם נפשי לנסיעות - בעיקר לנסיעות במטוס. ד"ר דויד סרוואן-שרייבר בספר "ללא פרויד, ללא פרוזק" מתאר אישה שעובדת בחברת גדולה למוצרי מותרות שנוסעת לפחות פעם בחודש מאירופה לאסיה או לאמריקה. אחרי שנה של עבודה בחברה, היא מתארת התקפי קור, בטן נפוחה ונטייה להתקפי בכי כל פעם לפני או אחרי הנסיעות.
והיא לא היחידה. אבא שלי, שנוסע המון וכל ימי חייו, תמיד הודה לפנינו שבחו"ל הוא אוכל יותר, ישן פחות ומפתח נטייה למיגרנות.
ההסבר של סרוואן-שרייבר קשור למה שהוא מכנה (בתרגום לעברית) "מקצבי הגוף". הגוף רגיל לעבוד בקצב מסוים, לישון, לאכול, לעכל. העליות והמורדות הרגשיות של יוםיום שיגרתי. אבל כשהשיגרה הזאת נקטעת - ע"י טיסה, נסיעה, חופש, מה-שלא-יהיה, הגוף מתמרד. במילים אחרות, אנחנו יצורים של הרגלים ברמה הבסיסית ביותר. וההרגלים האלה, לטענת סרוואן-שרייבר, בריאים לנו לא רק פיזית אלא בעיקר רגשית.
אני לא בטוחה שהייתי שמחה אם הייתי חיה רק בשגרה. השגרה יכולה גם לגרום לנו לדיכאון, לתחושת חוסר שובע וחוסר מיצוי, ובעיקר, לשעמום. אבל בין השיגרה המשעממת לדיכוי כללי של ההבנה מהו המחיר שאנחנו משלמים על חיים מלאים נסיעות (בין אם זה business or pleasure), אני מעדיפה שיגרה.
המפתח הוא, לדעתי, לא לבחור או-או, אלא להיות מודע לבחירות שלנו ולמס שנצטרך לשלם. אבל זה, כמובן, יותר קל להגיד מאשר לעשות...
