על בלוגים וכיוצא בזאת

במהלך הסמסטר האחרון, אפילו שרוב הזמן הייתי בשוק, כן למדתי כמה דברים. את המחשבות שלי על תרבות אמריקאית או על אקדמיה אמריקאית או על ההבדלים בין מדעי רוח, מדעי החברה והצורך שלהם להיות "מדע" אני אשמור לפוסט הבא. מה שרציתי לכתוב על היום זה על הכתיבה הזאת, על הבלוג.

כתיבת בלוג זה לא דבר חדש בנבכי האינטרנט. זה אומנם ניסיון חדש בשבילי אבל בלוגים קיימים כבר משנות ה2000, שזה לפני (OMG אני מרגישה זקנה) כמעט 14 שנה. אחד הדברים המעניינים שלמדתי על בלוגים הסמסטר, בקורס שעסק בדת ומדיה חדשה, זה השימושים השונים בהם.

כמובן, רוב הבלוגים (כמו הבלוג הזה) הוא מין שילוב של יומן-אישי-ניסיון-בכתיבה-חצי-ספרותית-והבעת-עמדה-חצי-פוליטית-חברתית שכוחי אל שנעלמים בג'ונגל של האינטרנט. אבל יש כמה בלוגים שבולטים בסגנון הכתיבה שלהם או בנושא שבו הם מתעסקים או שהבלוגר שכותב אותו מכיר מלא אנשים והם לאט לאט הופכים להיות מפורסים, בעלי דעה, משפיעים. דוגמא טובה לזה מהארץ הוא תומר פריסקו, חוקר דתות ובלוגר נלהב, שהתפרסם גם בזכות הבלוג שלו "לולאת האל".

שני דברים מעניינים למדתי על התופעה הזאת.

דבר ראשון, למדתי שנשים כותבות יותר בלוגיםמגברים. אבל, בדר"כ, נשים כותבות בלוגים אישיים ואילו גברים מרגישים יותר בנוח לכתוב על נושאים פוליטים, חברתיים וכלכליים (חפשו, למשל, בלוג כלכלי או בלוג פוליטי בגוגל, ואחרי הוצאות של העיתונים הגדלים, כשתגיעו לבלוגים, תגלו בעיקר... בלוגרים גברים). יש כמובן, יוצאים מין הכלל.

האם הבלוגים האישיים פחות פוליטיים/חברתיים? במובן מסוים, הם יכולים להיות הרבה יותר מחתרתיים. למשל, נשים מוסלמיות שחושפות אתהחיים שלהן בפעם הראשונה, או נשים חרדיות שמוצאות מחסה באינטרנט.

דבר שני, גיליתי שלבלוגים יש סמכות. באתר שנקרא technorati.com  כל הבלוגים בעולם (לפחות אלה שנכתבים באנגלית) מקבילים ניקוד. הבלוג בעל הניקוד הגבוהה ביותר מקבל "סמכות" authority גבוהה. ואיך מקבלים נקודות? .... ניחשתם נכון! על ידי כתיבה על נושאים פוליטים או חברתיים! וגם על ידי הוספת לינקים, הפניות, כמה אנשים מפנים לבלוג שלך, בכמה רשתות הבלוג קיים וכיוצא בזאת. זה נשמע נחמד, אבל איכשהו זה ממש מעצבן אותי.

כן, האינטרנט מלא בזבל. וכן, אני אשמח לדרכים למיין את הזבל ולקבל רק את מה שמעניין אותי. אבל האובססיה שלנו עם ניקוד, מיספור וחשיבות עצמאית כדי לדעת מי בעל הסמכות או של מי גדול יותר.... זה לפעמים מתסכל.

כמובן, זה האינטרנט, אז אני יכולה בקלות להתעלם מאתרים בסגנון הזה ולהמשיך לנבור בחלקים האפלים יותר, השכוחים יותר, העבריים יותר... אבל בואו לא נשכח שגם אלה ממוספרים.

חזרתי.

עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. אני רוצה להגיד שזה היה הלחץ של המעבר, הלחץ של העבודה או סתם לחץ. אבל האמת היא, לדעתי, שאני לא כתבתי כי לא הייתי כאן. הייתי עסוקה בלשרוד. וכשאתה במצב צבירה של הישרדות אין לך מקום לכתיבה.

הארבעה חודשים האלה התעסקו במעבר ובהסתגלות ובהישרדות בטקסס. מעבר – כבר כתבתי על זה די הרבה, הבירוקרטיה והחיפוש אחר מקום וריהוט ודברים אחרים בסגנון. ההסתגלות – לחפש את המכולת. את המסלול אופניים לאוניברסיטה. את החברים (מי מהאנשים האלה יהפכו להיות חברים שלי?). את הספרים. את הספריה. את המקום שבו אני רוצה לשתות קפה. את המקום שבו אני רוצה לבכות.

וההישרדות.. ההישרדות... זה החלק שלא מאפשר למצוא את הבית-קפה האהוב, כי המערכת שהייתי בה הסמסטר דרשה תשומת לב טוטאלית, את כל כוחות הנפש והשכל שלי, דבר רודף דבר במירוץ האמריקאי ל"הצלחה".

וכך ייצא ששכחתי כמה דברים – לחושב. לכתוב. לנשום.

אבל עכשיו,הגיעה חופשת הסמסטר. וניק הגיע. ויש לניק תוכנה אחת שאני מעריצה – טוטאליות. הוא דורש שאני אהיה פה. אז חזרתי. ולאט לאט אני נזכרת.

עכשיו אני תוהה לעצמי – האם אצליח, עכשיו שיש לי תמיכה יוםיומית, אוטו, דירה, גינה, בית קפה אהוב... האם אצליח לאזן בין המירוץ לנקודות התצפית, שבהן אנחנו עוצרים ומסתכלים  על החיים וחושבים ונושמים?

              יש לקוות.

חג יול שמח.

רשמים ראשוניים מקולג׳ סטיישן, טקסס

דבר ראשון - תודה רבה על כל התגובות לפוסט הקודם. אני שמחה שהחששות והלבטים שלי קיימים גם אצל אחרים, שזה תהליך ושזה מעניין אותכם. וכיף לקבל פידבק :)

אני נמצאת עכשיו לסופש קצר בקולג סטיישן. למה? ביורוקרטיה. כבר כתבתי על כמה הביורוקרטיה האמריקאית היא כבדה ומסובכת ועכשיו היא מכה שנית - אני חייבת לעשות מבחן באנגלית (שוב) ואני יכולה לעשות אות רק כאן, באוניברסיטה, ורק בזמנים מסוימים מאד. אז ארזתי את חפצי ונפרדתי מאינדיאנה לסופש ועכשיו אני פה, מלקטת רשמים ראשוניים. ובכן...
חם. חם מאד. חום תל אביבי כזה, שלא מרפה גם בלילה ושגורם לך להזיע רק אם יצאת החוצה, עוד לפני שהתחלת ללכת. ויחד עם החום הפיזי, מגיע חום אנושי. כולם כאן מחייכים, מדברים, יוצרים קשר אעין, אומרים howdy. ברצינות. אחרי בערך שלוש שנים בדנמרק, בקור פיזי ואנושי, זהו שינוי מבורך. ואני מתחילה לחודש שהמזג אויר משפיע עלינו ברמות מאד טוטאליות של תרבות, התנהגות, חשיבה, קשר אנושי. מהניסיון שלי, יש קורלציה של 100% בין מקומות חמים ואנשים חמים למקומות קרים עם אנשים קרים.
אך, עם החום מגיע תכונה ישראלית נוספת - אלימות, סמויה וגלויה. אני עוד לא חוויתי אותה כאן, ואני מקווה שלא אצטרך לחוות את זה. אבל, אני כן גיליתי שלאישה שבחנה אותי היה אקדח בתיק צד. איך גיליתי? היא סיפרה לי, בגאווה. מפחיד משהו. היא גם סיפרה לי שטקס היא המדינה עם כמו הפשע הנמוכה ביותר בארהב, אבל אני לא משוכנעת...
בגדול, נראה שהאנשים כאן מאוהבים בטקסס, לא בארהב. הם לא אמריקאים גאים, הם טקסנים. עם אחר. עם גדול, בכל קנה מידה - שטח, כסף, הגודל של האנשים. אין כאן הרבה אנשים כרגע, רוב הסטודנטים בחופשה. כשניק ואני נגיע באמצע אוגוסט זה יהיה שיא הבאלגן כי כולם יגיעו ברגע אחד. ואז יתחילו המשחקים - אנשי העיירה והסטודנטים אוהדים שרופים של פוטבול, כמובן. יש כאן אצטדיון ענק, שיכול להכיל 102,000 איש. מפחיד.
הקמפוס עצמו נראה מקסים, והאנשים שפגשתי מהמחלקה שלי גם. הם לא מקומיים, וכששאלתי אותם איך זה לחיות בעיירה קנה בטקסס, הם ענו ״התרגלתי.״

אני קצת יותר אופטימית. אמנם אני אוהבת ערים גדולות, אבל יש משהו שובה בעיירה הקטנה הזאת. ירוק, שקט, נעים, חם. אני מחכה לגלות את הצדדים האפלים, את המקומות הסודיים, את ההפתעות החיוביות של לגור כאן. אבל זה ייקח עוד זמן.
נו, טוב 

נוחות

בשבוע האחרון ביקרנו שני חברים של ניק. זוהי קליקה של ארבעה חברים חנונים שמכירים אחד את השני כבר שנים, ועל אף ההבדלים בסגנון חיים שלהם ובדעות שלהם, הם נשארים חברים. היה משהו מדכא בביקור האלו, והפוסט הזה הוא בניסיון להבין מה.

החבר הראשון שפגשנו עומד להתחתן בעוד כמה חודשיים. הוא ואשתו לקחו אותנו לבר-מגניב במרכז העיר, מקום עם מבחר מנות צמחוניות ומבחר רחב עוד יותר של בירה. השיחה זרמה, דיברנו על פוליטיקה, פוליטיקה מקומית, אוכל, החיים. הם שניהם ליברלים ובניסיון לשפר את רמת החיים שלהם בעיירה קטנה-גדולה באמצע אמריקה האמיתית. ארה"ב שהם גדלים בה היא לא ניו-יורק או סן-פרנסיסקו, היא מקום שומם תרבותי וקולינארית, מקום שבו הנצרות שולטת ויותר גרוע – השמרנות חוגגת. אז, יחסית למקום, ניתן לומר שהם ממש חלוצים וגיבורים. יצאתי בתחושת ניצחון – זה אפשרי!

יומיים אח"כ הם הזמינו אותנו למשחק פירזבי וטיול אופנים. אנחנו, הנשים, לקחנו את האופנים שלנו לסיבוב קליל (שבדיעבד התברר כ8 מייל) והגברים התחברו לחבורה מקומית של שחקני פירזבי (נשים וגברים). רק שהחבר שלי, ניק, לא בדיוק ספורטאי המאה ואני די בטוחה שהוא סבל 100% מהזמן. רק שלא הייתי לראות את זה כי הייתי עסוקה בלפדל סביב הנהר המקומי. השיחה עם ארוסתו, שדהרה לידי על האופנים שלה, הייתה פשוט... משמימה. פתאום הרגשתי שאני מכירה את סוג האנשים האלה – כן, ליברלים, בטח, יש להם חברים הומו-לסבים ואפילו ערבים, אבל איכשהו... הם חיים בעולם בטוח. עבודה מסודרת. בית, כלב. מין עולם שמור אך לא שמרני מדי, עולם בטוח שאני לא מצליחה להתקיים בו.

החבר השני, בחור חנוני שמנמן בסגנון אמריקאי, לקח אותנו למסעדה סושי עם – איך ניחשתם? – אישתו. הם הזוג השמרני יותר, אבל השיחה בכלל לא גלשה לאיזור הזה אז אין לי מושג מהי דעתם הפוליטית או, למעשה, אין לי מושג מה דעתם על משהו. השיחה גלשה בין עדכונים משפחתיים לעדכונים מקצועיים (היא גננת והוא סוכן ביטוח, אז אתם יכולים לדמיין כמה מרתק זה היה) ובשניהם לא היה לי הרבה מה לתרום, כתור מישהי שעוד לא מכירה את המשפחה ושכרגע חסרת מקצוע, לעוד חודש בערך. החלק המרגש ביותר של הערב היה כשהגענו לבית שלהם ופגשנו את הכלב שלהם, שהיה פשוט מתוק להפליא. 
THAT'S IT.

אז מה היה לי קשה? מין תחושה שיותר ויותר חברה בגילי מתיישבים, נהיה להם נוח, לא בא להם לצאת מהבית. מין תחושה שאולי גם אני צריכה להיות שם, אבל אני לא רוצה. תחושה שאולי חוסר הרצון שלי הוא חוסר רצון להתבגר. אולי הטענה שלי שלראות עולם מרחיב את אופק הראייה, את תפיסת העולם, את מגוון החוויות, לא מספרת שהוא גם מחריב את היכולת לשבת, להתיישב.

העיר של המשפחה של ניק היא כולה כזאת – אנשים שנוח להם, או שעובדים מאד מאד מאד קשה כדי שיהיה להם נוח. וזה דבר טוב, לא? זה השאיפה שלנו, להתקדם, כדי שלכולם יהיה נוח? הרי בשביל זה המצאנו כל כך הרבה טכנולוגיה כמו מכונת כביסה, מקרר, שלט רחוק, טלפון חכם, לא? כדי שיהיה לנו יותר קל ונוח.

או אולי, אולי, המצאנו את זה כדי לשחרר את הידים. כדי לעבוד פחות עם הגוף ויותר עם הראש. כדי להשתחרר. אבל אני לא מרגישה בנוח או משוחררת, אז מה עשיתי לא נכון?

אפתח בהתנצלות, כי כמובן שהשאיפה שלי היא לעדכן כמה פעמים בשבוע ולא פעם בכמה שבועות. אבל, מה אעשה והגורל הוביל אותי למקום חסר אינטרנט (כן, יש עוד כמה כאלה) ולכן לא יכולתי לעדכן זה זמן מה.
הכותרות: יש לי ויזת סטודנט ואני נמצאת עכשיו באינדיאנה, ארה"ב, עם המשפחה של ניק עד שנעבור לארץ המובטחת, טקסס. הגורל שמנע ממני לעדכן הוא שבוע בבקתה ביער כאן באיזור, חופשה מאורגנת ע"י המשפחה שלו. יער, בקתה ליד נחל, מרוחק מהאנושות, משפחה, בקיצור מתכון בטוח להתקף חרדה או עצבים. להפתעתי, אפילו ללא המנה היומית של אינטרנט מצאתי את עצמי נהנית מכל רגע וחווה שקט. היה נחמד... ונחמד שהיה.
הנה קטע שכתבתי במהלך השבוע הזה, שכלל, איך לא, גם את הרביעי ביולי, יום העצמאות האמריקאי:
The land of the free didn't look so different on its independence day. We were driving silently thru the fields of Indiana. Although it was July, the road was still wet from last night's summer rains. Most people on the stranded houses along the road were mowing their lawn, watering their plants, keeping it neat. An eagle (or was it a big crow?) soared through the sky as we passed a fast food sign. I feel so small. The man driving us is big, but his land is bigger still.

בתמונות: זיקוקי יום העצמאות, אנשים צופים בזיקוקים.

השבוע גיליתי שיש מחיר לנדודים והוא לא רק רגשי - הוא גם כלכלי ו"ממשלתי". גיליתי שכדאי להוציא ויזת סטודנט למעבר שלי לארה"ב בעוד חודשיים, אני חייבת להיות בארץ. גיליתי, שהעולם לא גלובאלי כמו שהאינטרנט יכול לגרום לנו לחשוב. אתה עדיין שייך למדינה, ולמדינה הזאת עדיין יש כוח והשפעה עליך. אני יודעת שזה נשמע טרוואלי, הרי ברור שהממשלות משפיעות עלינו כל הזמן - במחיר האוכל, בסגנון ההשכלה והעבודה שאנחנו יכולים לקבל, בתשלומי המיסים וכו' וכו'. אבל בשבילי המפגש הישיר עם הבירוקרטיה שמאשרת לך להכנס או לא להכנס, להיות שותף או לא להיות שותף במדינה, מהדהדת את האמת הזאת באופן מערר. הלוואי שהיינו באמת גולבאלי, כמה נחמד זה היה יכול להיות... אני מוכנה גם לקבל (אולי, שווה חקירה) ממשלת אינטרנט שכבר יודעת עליי הכל גם ככה (מישהו אמר גוגל?) ושהיא תאשר לי כניסה למרחבים הפיזים השונים שפעם חשבנו עליה כמדינות. הלאה, לאומניות, יאללה, גוגל.
וגם - למה להוציא ויזה לארה"ב זה תהליך כה מפחיד, משתק, בירוקרטי וארוך?

השמש יצאה, וזה כבר כמה ימים, ונעים כאן. כל זה הוא מחזה נדיר בדנמרק. זה לא ממש ישראל, ואביב כאן זה חגיגה.  כל הדנים יוצאים לרחוב לחגוג, בצורה כזאת או אחרת, את השמש.

זה אומר, אנשים יושבים בשמש, קונים, אוכלים, מדברים ובעיקר – נחמדים וכמעט מחייכים אחד לשני. עוד מחזה נדיר בדנמרק. העיקרון הסקנדיבי של כבוד ופרטיות מייצר חברה קרה. המזג אויר כמעט תמיד קר והאנשים מגיבים בהתאם, הם קרים. לא מסתכלים בעיניים, לא שואלים לשלומך, לא נוגעים, לא מחבקים, שומרים על מרחק פיזי ורגשי. קר.

אבל לא היום – היום יש שמש. מחזה נדיר.

אני יושבת בשמש, ליד התעלת-מים העירונית, לבדי, שותה תה קר, מוקפת באנשים זרים אך, לרגע, חמימים, נחמדים. אני מקשיבה למוזיקה שלי, בעולם של עצמי אך מודעת לסביבה ומשתלבת בה. ופתאום, מתוך השקט של המוזיקה שלי, אני שומעת צעקות. בגשר מעל התעלה, שני שוטרים מדברים עם איש, שמתנגד בקולניות. הכול מתרחש בדנית, ואין לי כמובן מושג מה קורה. האיש מבוגר, לבוש באקלקטיות, קשורים לגופו מכשירים אלקטרונים שונים ונראה כחסר-בית או משוגע קלות או מוכר באסטה מוזר או הכול ביחד. השוטרים, שוטרת ושוטר צעיר נראים מובכים וקצת מסכנים, מנסים להמנע משבירת הדיברה הדנית החשובה ביותר – אל תמשוך תשומת לב לעצמך. מאוחר מדי. כל תושבי הגשר ובתי הקפה, כולל אנוכי, כבר מסתכלים בעניין מהול בדאגה והצצה. 

משהו קרה, והשוטרים החליטו שהגיע הזן לסגור את ההצגה ולקת את האיש למקום אחר. אלא שעכשיו ההצגה רק מתחילה. האיש נתפס בעמודים של מעקה-הגשר ומתחיל לצעוק "hjælp mig, hjælp mig!!". אפילו אני מבינה שהוא צועק לעזרה.

...

אף אחד לא מגיב. הרחוב כאילו קופא. האיש המבוגר ממשיך לצעוק ולא מוותר לשוטרים. שקט מצב הצופים.

אני מתחילה להרגיש צורך עמוק להעלם או להתערב. לעשות משהו. אבל אני לא יודעת מה קורה בגלל השפה ואני מרגישה מרותקת למקום שלי. אני קופאת. איפה האומץ שלי? איפה החוצפה שאני מתגאה בה?

עכשיו זה מתחיל להיות אלים. השוטר הצעיר תופס את הגרון של האיש בזרועו ומנסה לגרור אותו מהמעקה. זה עובד לשנייה אבל אז האיש מתמוטט על הרצפה וממשיך להיאבק. ואז, או אז, מגיעה העזרה.

אישה צעירה, שחורה, קופצת ומתחילה לדבר, יותר נכון לריב, עם השוטרים. חברותיה, מוסלמיות, מנסות להסיט אותה מהסצנה ולהמשיך ללכת, להתעלם. השוטרים מניחים לאיש ומדברים עם הצעירה. הכול בדנית, כמובן, אז עדיין אין לי מושג מה קורה. אבל האיש מתחיל לייבב ומתוך בכיותיו אני שומעת משהו שנשמע כמו "הביתה, הביתה", החברות המוסלמיות של הצעירה משנות טקטיקה וחוברות אליה, מנסות להרגיע את האיש. השוטרים נראים שוב נבוכים, מסכנים. הצעירה גוערת בהם, משתלטת על הסצנה.

בשלב הזה לא יכולתי לעמוד בזה יותר וקמתי והלכתי, עדיין קצת משותקת. הרגשתי רע שלא התערבתי, הרגשתי חלשה ויותר מהכל הרגשתי זרה. מי אני להתערב  במדיניות של עיר שאינה שלי? בשפה שאני לא מבינה? בתרבות שאני כה רחוקה ממנה?

אם זה היה קורה בארץ, ניסיתי לעודד את עצמי, בטוחה היית מתערבת. הרי כבר התערבת במקרים דומים ברץ בעבר. ובכל זאת... תחושת האזרח המוחלש מול לובשי המדים. תחושת הזר חסר היכולת מול משטר שאינו מבין. הייתי רוצה לסיים במשהו חכם או מעודד, אבל המקרה הקטן, השולי הזה, של אלימות שיתק אותי.

....

כמה ימים אח"כ סיפרתי את הסיפור הזה לחבריי הדנים. הם הסבירו לי שבדיוק ליד הגשר הזה יש בית משוגעים ושכנראה השוטרים רק ניסו להחזיר אותו הביתה. באותו רגע גם אני רציתי לחזור הביתה, רק שאני לא בטוחה לאיפה.

אישה עבריה אנוכי, עוברת הרבה.

זה המעבר השביעי שלי בשלוש שנים האחרונות, ומתחיל להיגמר לי הכוח. ישראל לדנמרק (אורוס) אורוס לקופנהגן, שתי דירות בתוך קופנהגן, קופנהגן לתל-אביב, תל-אביב חזרה לאורוס, אורוס לירושלים (לבית-הוריי) ועכשיו שוב לאורוס, רק לחודשיים. בעוד חודש נעבור לארה"ב (חודש וחצי באינדיאנה ואז לטקסס).

טקסס. המקום הזה פתאום נשמע לי כמו חלום, כי הוא מכיל את האפשרות של להישאר במקום אחד למשך – אלוהים ישמור – שלוש שנים. האפשרות ש, בפעם הראשונה בחיי קורצת לי, האפשרות הבורגנית.

בית (ליתר דיוק דירה שכורה). 

גינה? 

חתול או כלב?

....

איך הגעתי למצב הזה, שאני מחפשת יציבות? ולמה אני חושבת שאמצא אותה דווקא בטקסס?

בשלב הזה נראה לי שמתאים להציג קצת רקע על שלושת שנות נדודיי. אני אוהבת לדמיין את חיי כסיפור הרפתקה (אין מה לעשות, אני עדיין גיקית של פנטזיה). את השלוש שנים שעברו, אפשר לסכם בשני סיפורים קטנים.

הראשון הוא סיפור מוכר, שנכתב מחדש ע"י פאולו קאלו בספרו האלכימאי. אבל לפני קאלו, זהו סיפור חסידי ישן (של רבי שמחה בונים, לפי ויקיפדיה, ובמקור בתלמוד ירושלים, מעשר שני, פרק ד הלכה ו). ואחרי קאלו, זהו הבסיס לכמעט כל סרטי קומדיה רומנטית. הסיפור הוא פשוט: מה שיש לך מתחת לאף הוא האוצר. אבל אני אגולל לפניכם את הסיפור החסידי בקצרה, כי הוא כל כך יפה:

חסיד עני בשם אייזק חולם על אוצר החבוי מתחת לגשר בעיר הגדולה. הוא אורז את חפציו ומסכן את נפשו כדי ללכת לאותו העיר. כשהוא מגיע לגשר, הוא מגלה שיש שם הרבה שומרים והוא אינו יכול לחפור. הוא מסתובב מיואש עד שהשומר הראשי שואל אותו למעשיו. החסיד מספר לשומר על החלום. השומר צוחק עליו ואומר לו שאין להאמין לחלומות, הרי הוא בעצמו חולם כל לילה על אוצר שמוחבא מתחת לתנור בביתו של איזה חסיד בשם אייזק. אייזק מבין שהיה עליו ללכת את כל הדרך עד לעיר הגדולה רק כדי לגלות שהאוצר היה, כל הזמן, בתוך ביתו מתחת לאף שלו.

ואיך זה קשור אליי? ובכן, כשהגעתי לדנמרק ללימודי התואר השני שלי במחקר דתות (עוד על התואר המשעשע הזה בהמשך), פגשתי בחודש הראשון בחור רזה, גבוה, ביישן וחנון. נהיינו חברים בין רגע, אבל לרגע לא מצאתי בו עניין רומנטי. כמו החסיד בסיפור, חיפשתי את האוצר שלי בכל מקום ואותה שנה בעיקר אצל נשים. במילים אחרות, הגדרתי את אצלי כלסבית. והנה בקיץ האחרון גיליתי שלהגדרות יש נטייה להיות יותר חלקלקות ממה שאנחנו חושבים, וניסיתי מחדש להגדיר את עצמי כביסקסואלית (וגם על זה אני מקווה לכתוב עוד בהמשך). וכשכבר חזרתי לארץ, לתל אבי, ללב הסצנה, גיליתי ששכחתי משהו מאחור. הבחור הרזה הגיע לביקור לארץ, ומאז לא נפרדנו. מכיוון שהוא כותב את הדוקטורט שלו בדנמרק, אופס, חזרתי לאיפה שהתחלתי.

הסיפור השני שקשור לחיי, הוא בעצם נקודת המוצא של הבלוג הזה ומה שאני מקווה לעשות כאן. לגלות דברים. לראות מה רואים כשנודדים וגם מסתכלים. חכם הדאו לאו טזה אומר שהחכם מכיר את העולם בלי לצאת מביתו, אבל כנראה שאני עוד לא ברמת חכמה כזאת. היציאה מהבית, מישראל, מירושלים הייתה  בשבילי מעירת עיניים ואני מקווה לחלוק איתכם את חלק מאותן תגליות. אז מהו הסיפור? דוקטור סוס קרא לזה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אבל אני מעדיפה את הסגנון של טולקין:

"נוהג היה לומר שיש רק דרך אחת ויחידה, והיא משולה לנהר גדול: מעיינותיה נובעים בכל מפתן של בית, וכל המשעולים הם יובליה. 'עניין מסוכן הוא, פרודו, לצאת מפתח ביתך,' כך היה נוהג לומר. 'הנה אתה עולה על דרך, ואם אינך שומר את רגליך, שוב אין אתה יודע להיכן היא עלולה לסחוף אותך." (ציטוט משר הטבעות)