יום שני, 3 ביוני 2013

אישה עבריה אנוכי, עוברת הרבה.
זה המעבר השביעי שלי בשלוש שנים האחרונות, ומתחיל להיגמר לי הכוח. ישראל לדנמרק (אורוס) אורוס לקופנהגן, שתי דירות בתוך קופנהגן, קופנהגן לתל-אביב, תל-אביב חזרה לאורוס, אורוס לירושלים (לבית-הוריי) ועכשיו שוב לאורוס, רק לחודשיים. בעוד חודש נעבור לארה"ב (חודש וחצי באינדיאנה ואז לטקסס).
טקסס. המקום הזה פתאום נשמע לי כמו חלום, כי הוא מכיל את האפשרות של להישאר במקום אחד למשך – אלוהים ישמור – שלוש שנים. האפשרות ש, בפעם הראשונה בחיי קורצת לי, האפשרות הבורגנית.
בית (ליתר דיוק דירה שכורה). 
גינה? 
חתול או כלב?
....

איך הגעתי למצב הזה, שאני מחפשת יציבות? ולמה אני חושבת שאמצא אותה דווקא בטקסס?
בשלב הזה נראה לי שמתאים להציג קצת רקע על שלושת שנות נדודיי. אני אוהבת לדמיין את חיי כסיפור הרפתקה (אין מה לעשות, אני עדיין גיקית של פנטזיה). את השלוש שנים שעברו, אפשר לסכם בשני סיפורים קטנים.
הראשון הוא סיפור מוכר, שנכתב מחדש ע"י פאולו קאלו בספרו האלכימאי. אבל לפני קאלו, זהו סיפור חסידי ישן (של רבי שמחה בונים, לפי ויקיפדיה, ובמקור בתלמוד ירושלים, מעשר שני, פרק ד הלכה ו). ואחרי קאלו, זהו הבסיס לכמעט כל סרטי קומדיה רומנטית. הסיפור הוא פשוט: מה שיש לך מתחת לאף הוא האוצר. אבל אני אגולל לפניכם את הסיפור החסידי בקצרה, כי הוא כל כך יפה:
חסיד עני בשם אייזק חולם על אוצר החבוי מתחת לגשר בעיר הגדולה. הוא אורז את חפציו ומסכן את נפשו כדי ללכת לאותו העיר. כשהוא מגיע לגשר, הוא מגלה שיש שם הרבה שומרים והוא אינו יכול לחפור. הוא מסתובב מיואש עד שהשומר הראשי שואל אותו למעשיו. החסיד מספר לשומר על החלום. השומר צוחק עליו ואומר לו שאין להאמין לחלומות, הרי הוא בעצמו חולם כל לילה על אוצר שמוחבא מתחת לתנור בביתו של איזה חסיד בשם אייזק. אייזק מבין שהיה עליו ללכת את כל הדרך עד לעיר הגדולה רק כדי לגלות שהאוצר היה, כל הזמן, בתוך ביתו מתחת לאף שלו.

ואיך זה קשור אליי? ובכן, כשהגעתי לדנמרק ללימודי התואר השני שלי במחקר דתות (עוד על התואר המשעשע הזה בהמשך), פגשתי בחודש הראשון בחור רזה, גבוה, ביישן וחנון. נהיינו חברים בין רגע, אבל לרגע לא מצאתי בו עניין רומנטי. כמו החסיד בסיפור, חיפשתי את האוצר שלי בכל מקום ואותה שנה בעיקר אצל נשים. במילים אחרות, הגדרתי את אצלי כלסבית. והנה בקיץ האחרון גיליתי שלהגדרות יש נטייה להיות יותר חלקלקות ממה שאנחנו חושבים, וניסיתי מחדש להגדיר את עצמי כביסקסואלית (וגם על זה אני מקווה לכתוב עוד בהמשך). וכשכבר חזרתי לארץ, לתל אבי, ללב הסצנה, גיליתי ששכחתי משהו מאחור. הבחור הרזה הגיע לביקור לארץ, ומאז לא נפרדנו. מכיוון שהוא כותב את הדוקטורט שלו בדנמרק, אופס, חזרתי לאיפה שהתחלתי.

הסיפור השני שקשור לחיי, הוא בעצם נקודת המוצא של הבלוג הזה ומה שאני מקווה לעשות כאן. לגלות דברים. לראות מה רואים כשנודדים וגם מסתכלים. חכם הדאו לאו טזה אומר שהחכם מכיר את העולם בלי לצאת מביתו, אבל כנראה שאני עוד לא ברמת חכמה כזאת. היציאה מהבית, מישראל, מירושלים הייתה  בשבילי מעירת עיניים ואני מקווה לחלוק איתכם את חלק מאותן תגליות. אז מהו הסיפור? דוקטור סוס קרא לזה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אבל אני מעדיפה את הסגנון של טולקין:

"נוהג היה לומר שיש רק דרך אחת ויחידה, והיא משולה לנהר גדול: מעיינותיה נובעים בכל מפתן של בית, וכל המשעולים הם יובליה. 'עניין מסוכן הוא, פרודו, לצאת מפתח ביתך,' כך היה נוהג לומר. 'הנה אתה עולה על דרך, ואם אינך שומר את רגליך, שוב אין אתה יודע להיכן היא עלולה לסחוף אותך." (ציטוט משר הטבעות)

2 comments:

  1. יפה מאד. אני מתעסק בשוטטות, וזה משהו שכתבתי פעם על שוטטות שנראה לי מתחבר במקום כלשהו:

    http://dehed.com/the-value-of-wandering/

    השבמחק
  2. אישה עברייה מרתקת :). ומי עוד כמוך יכול לשזור כך שכל ורגש, טולקין וחסידות...

    השבמחק