השבוע גיליתי שיש מחיר לנדודים והוא לא רק רגשי - הוא גם כלכלי ו"ממשלתי". גיליתי שכדאי להוציא ויזת סטודנט למעבר שלי לארה"ב בעוד חודשיים, אני חייבת להיות בארץ. גיליתי, שהעולם לא גלובאלי כמו שהאינטרנט יכול לגרום לנו לחשוב. אתה עדיין שייך למדינה, ולמדינה הזאת עדיין יש כוח והשפעה עליך. אני יודעת שזה נשמע טרוואלי, הרי ברור שהממשלות משפיעות עלינו כל הזמן - במחיר האוכל, בסגנון ההשכלה והעבודה שאנחנו יכולים לקבל, בתשלומי המיסים וכו' וכו'. אבל בשבילי המפגש הישיר עם הבירוקרטיה שמאשרת לך להכנס או לא להכנס, להיות שותף או לא להיות שותף במדינה, מהדהדת את האמת הזאת באופן מערר. הלוואי שהיינו באמת גולבאלי, כמה נחמד זה היה יכול להיות... אני מוכנה גם לקבל (אולי, שווה חקירה) ממשלת אינטרנט שכבר יודעת עליי הכל גם ככה (מישהו אמר גוגל?) ושהיא תאשר לי כניסה למרחבים הפיזים השונים שפעם חשבנו עליה כמדינות. הלאה, לאומניות, יאללה, גוגל.
וגם - למה להוציא ויזה לארה"ב זה תהליך כה מפחיד, משתק, בירוקרטי וארוך?