חזרתי.

עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. אני רוצה להגיד שזה היה הלחץ של המעבר, הלחץ של העבודה או סתם לחץ. אבל האמת היא, לדעתי, שאני לא כתבתי כי לא הייתי כאן. הייתי עסוקה בלשרוד. וכשאתה במצב צבירה של הישרדות אין לך מקום לכתיבה.

הארבעה חודשים האלה התעסקו במעבר ובהסתגלות ובהישרדות בטקסס. מעבר – כבר כתבתי על זה די הרבה, הבירוקרטיה והחיפוש אחר מקום וריהוט ודברים אחרים בסגנון. ההסתגלות – לחפש את המכולת. את המסלול אופניים לאוניברסיטה. את החברים (מי מהאנשים האלה יהפכו להיות חברים שלי?). את הספרים. את הספריה. את המקום שבו אני רוצה לשתות קפה. את המקום שבו אני רוצה לבכות.

וההישרדות.. ההישרדות... זה החלק שלא מאפשר למצוא את הבית-קפה האהוב, כי המערכת שהייתי בה הסמסטר דרשה תשומת לב טוטאלית, את כל כוחות הנפש והשכל שלי, דבר רודף דבר במירוץ האמריקאי ל"הצלחה".

וכך ייצא ששכחתי כמה דברים – לחושב. לכתוב. לנשום.

אבל עכשיו,הגיעה חופשת הסמסטר. וניק הגיע. ויש לניק תוכנה אחת שאני מעריצה – טוטאליות. הוא דורש שאני אהיה פה. אז חזרתי. ולאט לאט אני נזכרת.

עכשיו אני תוהה לעצמי – האם אצליח, עכשיו שיש לי תמיכה יוםיומית, אוטו, דירה, גינה, בית קפה אהוב... האם אצליח לאזן בין המירוץ לנקודות התצפית, שבהן אנחנו עוצרים ומסתכלים  על החיים וחושבים ונושמים?

              יש לקוות.

חג יול שמח.