השמש יצאה, וזה כבר כמה ימים, ונעים כאן. כל זה הוא מחזה נדיר בדנמרק. זה לא ממש ישראל, ואביב כאן זה חגיגה.  כל הדנים יוצאים לרחוב לחגוג, בצורה כזאת או אחרת, את השמש.

זה אומר, אנשים יושבים בשמש, קונים, אוכלים, מדברים ובעיקר – נחמדים וכמעט מחייכים אחד לשני. עוד מחזה נדיר בדנמרק. העיקרון הסקנדיבי של כבוד ופרטיות מייצר חברה קרה. המזג אויר כמעט תמיד קר והאנשים מגיבים בהתאם, הם קרים. לא מסתכלים בעיניים, לא שואלים לשלומך, לא נוגעים, לא מחבקים, שומרים על מרחק פיזי ורגשי. קר.

אבל לא היום – היום יש שמש. מחזה נדיר.

אני יושבת בשמש, ליד התעלת-מים העירונית, לבדי, שותה תה קר, מוקפת באנשים זרים אך, לרגע, חמימים, נחמדים. אני מקשיבה למוזיקה שלי, בעולם של עצמי אך מודעת לסביבה ומשתלבת בה. ופתאום, מתוך השקט של המוזיקה שלי, אני שומעת צעקות. בגשר מעל התעלה, שני שוטרים מדברים עם איש, שמתנגד בקולניות. הכול מתרחש בדנית, ואין לי כמובן מושג מה קורה. האיש מבוגר, לבוש באקלקטיות, קשורים לגופו מכשירים אלקטרונים שונים ונראה כחסר-בית או משוגע קלות או מוכר באסטה מוזר או הכול ביחד. השוטרים, שוטרת ושוטר צעיר נראים מובכים וקצת מסכנים, מנסים להמנע משבירת הדיברה הדנית החשובה ביותר – אל תמשוך תשומת לב לעצמך. מאוחר מדי. כל תושבי הגשר ובתי הקפה, כולל אנוכי, כבר מסתכלים בעניין מהול בדאגה והצצה. 

משהו קרה, והשוטרים החליטו שהגיע הזן לסגור את ההצגה ולקת את האיש למקום אחר. אלא שעכשיו ההצגה רק מתחילה. האיש נתפס בעמודים של מעקה-הגשר ומתחיל לצעוק "hjælp mig, hjælp mig!!". אפילו אני מבינה שהוא צועק לעזרה.

...

אף אחד לא מגיב. הרחוב כאילו קופא. האיש המבוגר ממשיך לצעוק ולא מוותר לשוטרים. שקט מצב הצופים.

אני מתחילה להרגיש צורך עמוק להעלם או להתערב. לעשות משהו. אבל אני לא יודעת מה קורה בגלל השפה ואני מרגישה מרותקת למקום שלי. אני קופאת. איפה האומץ שלי? איפה החוצפה שאני מתגאה בה?

עכשיו זה מתחיל להיות אלים. השוטר הצעיר תופס את הגרון של האיש בזרועו ומנסה לגרור אותו מהמעקה. זה עובד לשנייה אבל אז האיש מתמוטט על הרצפה וממשיך להיאבק. ואז, או אז, מגיעה העזרה.

אישה צעירה, שחורה, קופצת ומתחילה לדבר, יותר נכון לריב, עם השוטרים. חברותיה, מוסלמיות, מנסות להסיט אותה מהסצנה ולהמשיך ללכת, להתעלם. השוטרים מניחים לאיש ומדברים עם הצעירה. הכול בדנית, כמובן, אז עדיין אין לי מושג מה קורה. אבל האיש מתחיל לייבב ומתוך בכיותיו אני שומעת משהו שנשמע כמו "הביתה, הביתה", החברות המוסלמיות של הצעירה משנות טקטיקה וחוברות אליה, מנסות להרגיע את האיש. השוטרים נראים שוב נבוכים, מסכנים. הצעירה גוערת בהם, משתלטת על הסצנה.

בשלב הזה לא יכולתי לעמוד בזה יותר וקמתי והלכתי, עדיין קצת משותקת. הרגשתי רע שלא התערבתי, הרגשתי חלשה ויותר מהכל הרגשתי זרה. מי אני להתערב  במדיניות של עיר שאינה שלי? בשפה שאני לא מבינה? בתרבות שאני כה רחוקה ממנה?

אם זה היה קורה בארץ, ניסיתי לעודד את עצמי, בטוחה היית מתערבת. הרי כבר התערבת במקרים דומים ברץ בעבר. ובכל זאת... תחושת האזרח המוחלש מול לובשי המדים. תחושת הזר חסר היכולת מול משטר שאינו מבין. הייתי רוצה לסיים במשהו חכם או מעודד, אבל המקרה הקטן, השולי הזה, של אלימות שיתק אותי.

....

כמה ימים אח"כ סיפרתי את הסיפור הזה לחבריי הדנים. הם הסבירו לי שבדיוק ליד הגשר הזה יש בית משוגעים ושכנראה השוטרים רק ניסו להחזיר אותו הביתה. באותו רגע גם אני רציתי לחזור הביתה, רק שאני לא בטוחה לאיפה.